נפילה

יצאתי בתחושה כבדה, אמרתי לעצמי שזה סתם רגליים קרות, להתעלם מזה. קבעתי עם המארחים בסביבות חמש וחצי, יצאתי בסביבות אחת, מספיק זמן להגיע עד לשם, בערך שעתיים נסיעה, לא כולל עצירות.

התחנה הראשונה הייתה מוטוליין בעפולה, הייתי צריך מגני ידיים חדשים, המגנים הנוכחיים לא התאימו לאופנוע באמת והייתי צריך לחתוך אותם, מה שהפך אותם לטיפה יותר יעילים מכוסות רוח למת, אבל רק טיפה. קניתי את המגנים ואיפסנתי אותם בתיק, במחשבה שאני אגיע למארחים ואני ארכיב אותם שם. משם המשכתי לחברה בדרך, שרפתי עוד קצת זמן ויצאתי לכיוון המארחים.

כדי להגיע אליהם יש קיצור דרך, לפי התיאור נשמע כמו דרך עפר כבושה, אין בעיה, בכלל, עשיתי דברים קשוחים מזה בלי למצמץ, וגם ככה הגוגל מאפס לוקח משם, חייב להיות בסדר. כוסאומו גוגל מאפס וכוסאומו דרך עפר כבושה, לרכב אין בעיה לעבור שם, רכב לא צריך לשמור על שיווי משקל, אבנים משוחררות בגדלים של תפוחים ומישמשים, סיוט עם האופנוע הכבד הזה, ואז "פנה שמאלה", משמאל יש גדר, מה שמאלה?!

בסדר, נמשיך ישר והגוגל יסדר אותי. ממשיך על השביל, מקלל, נלחם באופנוע ובאמצע עליה איזה סלע אחד שפיספסתי בועט לי את הקידמי ואני על הרצפה. הקרקע בשיפוע לשני הכיוונים, לוקח לי רבע שעה להצליח להעמיד את האופנוע בפוזה שתתן לי לצאת מפה, אחרי כל המלחמה הזאת אני מחפש נזקים וזה ברור לגמרי, לא צריך לחפש, הכידון עקום, מה זה עקום? החלק השמאלי שרגיל להסתכל לכיוון האופק החליט שהוא חמנייה ומסתכל דוך לשמש, שבמזל כבר לא במרכז השמיים, הברקס והגז עובדים חלק, לפחות זה. גם התושבת של הפנס נשברה, נשארה מחוברת לאופנוע אבל רועדת לכל הכיוונים. "רק להגיע לכביש, חייב להגיע לכביש", זה מה שעובר לי בראש, נכנס באחורה של כפר ערבי, יוצא מהקדימה ומחפש מקום לעצור להרגיע את הנשימה ולהבין איך לעזאזל אני מגיע עכשיו למארחים, וזה ברור שטיול מחר כבר לא יהיה, מקסימום למוסך.

אני רעב, עייף, עצבני, מתוסבל, עוד אלמנטים של כושילרברבאק ערס, מגיע לכניסה ליישוב ועל הדשא דוכן פלאפל, פרפקט. אוכל, שותה משהו, טלפון למוסך וקובעים דייט למחר בבוקר, בינתיים שני תושבים מנסים לעזור לי ליישר את הכידון ללא הצלחה.

על הגוגל אני כבר לא סומך, אז אני פותח ווייז, ארבעים דקות נסיעה, יאללה. עובר צמתים מוכרים, מוכרים פחות והפגנה, מגיע לרחוב ומתקשר למארחים להכוונה, ואין תשובה, לא מזה ולא מזאת, בסדר, עוד כמה דקות, אולי משכיבים את הילדים, מתקשר שוב, ושוב, ושוב, וכל התיסכול של היום הזה רק מתגבר ובא לי לשרוף הכל, אחרי שעה אני מוותר, מחפש קמפינג באיזור, מוצא אחד ארבעים דקות נסיעה דרומה, עשר דקות מהמוסך.

אני מתקשר למקום לשאול אם פתוח, בכל זאת, קורונה וכאלה, "בטח! רק תבוא!" עונה לי הבחור, שם את הכתובת בווייז וטס דרומה, פול גז ושיישרף העולם. עוצר בתחנת דלק לקנות לי בירה, בעצם פאק איט, שתיים, מגיע לי, יוצא לכיוון דרום וכל קולטן בגוף שלי אומר לי שאני נוסע צפונה, אפילו המצפן של האופנוע מראה על כיוון צפון, אבל אני נוסע דרומה, השלטים לא משקרים, לא משנה מה הגוף אומר, אני לכיוון דרום, תחושה מוזרה. אני מגיע לקמפינג, הבחור מקבל אותי בחיוך ומראה לי איפה אני אשן, אני עדיין על האופנוע, אני מצביע על ראג'ש ושואל "ואיפה הוא יכול לישון?", "לידך!" עונה הבחור, זה הכי חשוב לרוכבים, שהאופנוע יהיה כמה שיותר קרוב לאוהל, ואם אפשר, גם בתוכו.

אני מתארגן על הבית הזמני שלי, נרגע קצת, מכין קפה ועד שבעל הבית חוזר עם כוס תה בשבילי העצבים שלי כבר בנורמה. אנחנו מקשקשים מעט והוא הולך לישון, אני שותה שתי בירות והולך לישון. אני קם יחסית מוקדם, מתקלח, עושה קפה, מקפל את האוהל, מזווד את האופנוע ויוצא למוסך, זה הכי מוקדם שהם ראו אותי שם, ממש על הפתיחה.

הפנס לא בעיה, שני ברגים, קונקטור והחדש כבר מורכב, הכידון זה בעיה, אין חדש במלאי, אולי שבוע הבא, בינתיים מנסים ליישר אבל אי אפשר להפעיל יותר מדי כוח כדי שלא ייסדק, התוצאות סבירות, יחסית ישר, אבל העקמומיות מורגשת,אין מה לעשות. יצאתי מהמוסך צפונה, לכיוון הבית עם הזנב בין הרגליים,מחשבות על בכלל לרדת מכל הרעיון של הטיול הגדול על האופנוע ותחושה של "אתה מובטל בן 28 שגר אצל אמא שלו, איפה טעית?"

הכידון הסורר, עין אחת מסתכלת עליך ועין שנייה רואה שקרים וכזבות




בדיעבד, כששמעתי מה קרה בטיול אדוונצ'רים שלא הגעתי אליו, שמחתי שלא הגעתי, זה היה ברמה הרבה יותר גבוהה ממני, וגם אופנוע מאותו דגם של ראג'ש שתה מים, מה שתה? גמע, הקדים קנה לוושט ונחנק, נגרר על ידי אופנוע חמש קילומטר בשטח ומצאו לו מים אפילו במיכל דלק, שאמור להיות אטום.


39 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול